הגעתי עייפה… כל כך עייפה. עייפה אך משועבדת לאותם דברים בדיוק שעייפו אותי כל כך- להתמכרות.
עייפה מהשימוש, עייפה מההשפלות, עייפה מהכאב התהומי, מהריקנות המכלה, מהצער והחרטה על הפגיעות שלי בסביבה, עייפה מטיפולים שלא צולחים, מהאבדון והחיפוש המצמרר של משפחתי אחר חיים ופתרון. כאבתי. כאבתי ולא ידעתי איך להפסיק- לא יכולתי להפסיק.. כמו משהו שהתחיל בצורה אחת והפך לבדיחה לא מצחיקה של ליצן אכזר.
לאחר עוד אבחון אצל אדם יקר מתוך המערך שלכם שהעז סוף סוף לשייך את הבעיה למחלת ההתמכרות גם אם איני עונה לכל הקריטריונים "המקובלים" של "מיהו המכור" – אישה צעירה, ילדה כלואה ומוכה מעצמה בת 26, בית מתפקד ונורמטיבי על פניו- מכורה!
מחלת ההתמכרות בתוך החיים שלי שינתה את פנייה לאורך השנים ובאה לידי ביטוי בצורתה הפעילה לראשונה בגיל 15 דרך אנורקסיה\הפרעות אכילה. מהר מאוד הגעתי לתחתית במקום הזה והיכולת להמשיך להיענות לתכתיביה המצמצמים, המרעיבים והשתלטנים של המחלה לא התאפשרו עוד לאחר שנה, עוד 3 שנים במהלך התיכון סבלתי סבל נורא מהתמכרות כזו שמאפשרת לתפקד אבל אוכלת ומכרסמת מבפנים על גווניה בתוך הפרעות האכילה.
בגיל 18 כל הדבר הזה התפוצץ, התפרק ונתפס על השימוש באלכוהול וסמים. בעיקר אלכוהול ושימוש בכדורים פסיכיאטרים. שנים קשות של שפל מהגיהנום.8 שנים של סבל שמתקיים רק בגיהנום- גיהנום כזה שרק מכור אחר יכול להבין.
ואז הגעתי אליכם… כל טיפול עד אותו יום השאיר אותי ואת משפחתי עוד קצת בחיים, עוד קצת עם הראש מעל המים אך תמיד הגיע עד רמה מאוד מסוימת. עד הרבדים הנפשיים של המחלה. כמו שלמדתי מכם ומהדרך, מחלת ההתמכרות הינה מחלה פיזית, נפשית אך גם רוחנית! בבית היקר הזה קיבלתי מענה לראשונה בחיי גם למקום הפגוע הזה בנשמה. אלו דברים שאני יכולה לומר היום בדיאווד, כשחוויתי את זה לא ידעתי מה זה הדבר הזה..
לפני הכול מהיום שישבתי בחדר הקטן אצלך במשרד אלכס, ידעתי… חוויתי שהגעתי למקום בטוח! הביתה..
ידעתי שיודעים אותי ממקום שלא כל אחד יכול לדעת! שלא שופטים אותי או את משפחתי. שמכבדים את הכאב שלנו ושיש פתרון- בחוויה, קיבלתי את התקווה שיש פתרון! לא הייתם צריכים לומר לי כלום. רק המבט הזה של "אוהבים אותך… את יכולה לנוח…" (עד שנתחיל לעבוד איתך!! J )
עוד אחד מהדברים המשמעותיים כל כך הם התחושה הזו שאתם רואים מי אני באמת אבל אתם גם יודעים בנימכם מי זו מחלת ההתמכרות ואיתה לא תיהיו קלים! הגבולות שהצלחתי לקבל פעם ראשונה בחיים מתוך איזו פתיחות שנולדה מהאמון בעקבות האהבה והידיעה שלכם אותי. כמכורה. שמרתם אותי מעצמי… הדיוק שלכם. הייתה תקופה שחשפתי עוד התנהגויות מזיקות ואמרתם לי "רגע.. דבר על דבר… בואי נקבל יום נקי יציב מאלכוהול וסמים.." מדהים. הקבלה והענווה מול הדברים עשו משהו מעצם. לא עוד הגישה לבעיה ממקום של כוח ויחד עם זאת ברצינות- משהו קרה. אומנם לבולימיה שהרימה ראש חזק במהלך הניקיון, נגשתי רק לאחר שנתיים בערך אך הנקודה הזו של להתמקד בשימוש שהוריד אותי על הברכיים לפני הכול, זו נקודה קריטית! חיים ומוות..
תחושת הבית, המצרכים, הבישולים.. הילדים שלכם. לא אשכח כמה התרגשתי מכך שהילדים שלכם היו מגיעים לבקר ולהיות אתכם ואתנו לעיתים, לאכול ארוחת ערב יחד. הייתם אתנו – הרגשתי את האמון שנתתם בנו מעצם החשיפה. הרגשתי משפחה!
אחד מהכאבים העמוקים בתוך המסגרות הטיפוליות עבורי, היה הניתוק מהמשפחה והתחושה שהשארתי שדה קרב מדמם מאחורי. היו מסגרות שלא יכולתי להחזיק לא פעם מתוך התפיסה אולי המעוותת הזו (כי בטח שלא אני יכולתי לעזור שם ) אבל זה היה לי קשה.
הכבוד והערכה והתמיכה והאהבה שידעתי שהמשפחה מקבלת בצורה כזו או אחרת במקביל נתנה לי המון שקט לעבור את שצריכה לעבור…תודה על זה. יקרים
הפרטיות יחד עם ההקפדה על שקיפות כנות ואמת. הידיעה שלכם אותי צעד קדימה ברמת הדפוסים והצורה יוצאת הדופן להתמודד איתם בנוקשות אך באיזו שהיא דרך פרדוקסלית –יחד איתי…
הצעדים….. התוכנית היקרה, וזאת לצד טיפול מקצועי ביותר. רק היום מבינה עד כמה מקצועי. הייתי מחכה כל כך לבקרים עם ה"רק להיום", ההפניה הענווה לדרך ולקבוצות בשבתות. נתתם לי חיים, את הדרך שקיבלתי לכל כך הרבה תחומים בחיי ומקווה שלכל תחומיי חיי..
בניית מערך שלב ב', מציאת עבודה והליכה לקבוצות – יצירת משמעות חיים…
אתם נפלאים. אוהבת אתכם מכל נשמתי. כל ששלי שלכם. היום אני לומדת כבר תואר שני. המשכורת הראשונה שלי הוקדשה לכם ממוסגרת וכך גם תהיה בעז"ה גם תעודת הסיום של התואר הראשון שאקבל החודש.
את שנתת לי באמת לא אוכל למסגר אך לפחות את הביטויים האנושיים הפיזיים אני לכל אורך הדרך אחלוק אתכם.
אוהבת
תמיד איתי ואני איתכם
תודה
מיכל (וכל משפחתי)